בס"ד בלוג באתר 26.7.16 כ' תמוז תשע"ו
היי!
מה שלומכם? הסתכלתם על התאריך? עשר שנים ל"לבנון השנייה". וואו! עשר שנים! לא יאומן. כמה דברים השתנו מאז...קודם כל, היינו צעירים בעשר שנים.
לנו באופן אישי "לבנון השנייה" נתנה דחיפה וחוללה שינוי. כן כן, מאז הטיל הראשון שנפל מתחת לבית שלנו בצפת, הכל התחיל להתגלגל כמו כדור שלג. אם פחדתי? בטח שכן, לא מכחישה. וגם הילדים פחדו, טוב, הגברים שבחבורה לא פחדו אבל אנחנו, הנשים...רצינו להימלט. אבל אבא ואימא שלי שגרו שם אף הם, סרבו. אבא אמר שזה כלום וזה היה חד פעמי. אבל בבוקר הלב אמר לי לקחת את הילדים ולהימלט למרכז. ההורים נשארו , כמו הרבה ותיקים שלא מיהרו להיסחף. אבל המציאות הוכיחה שגם הם באיזה שהוא מקום העדיפו מחסה. מצאנו את עצמינו בסופו של דבר נופשים בעל כורחנו בבית הארחה של חפץ חיים. וכשנגמר הזמן והכסף, מצאנו דירה בקרני שומרון. חברים טובים חיברו אותנו למשפחה יקרה שעברה לגור במקום אחר. הם פתחו לנו את הדלת וכך התגוררנו אנחנו עם כל הילדים, עם ההורים וכלב הנחייה שלי והתאהבנו במקום. כשנפתחה שנת הלימודים החדשה, כבר היינו דיירים. כן כן, מקום המקלט הפך לבית החדש שלנו. ומאז ועד היום אנחנו כאן בקרני שומרון. בתקופה ההיא עבדנו המון. כתבתי תכנית חדשה שקראתי לה: "אמא, את רואה אותי?" שתי בנותיי איילת ויהודית שיחקו יחד איתי על הבמה. היה שילוב מעניין של ילדות שצריכות לקום בבוקר ללימודים עם משחק. התלבטנו אם זה נכון וכמו תמיד הלכנו עם הלב. זה תרם להן המון. הלימודים לא נפגעו הן למדו יפה מאד וההופעות ביחד הידקו את הקשר בין הבנות. בערבים בהם יצאנו להופיע ברחבי הארץ נשארה בבית הפיליפינית. כן גם זה היה לנו. למה פיליפינית? כדי לשמור על חגי. הא אתם לא יודעים מי זה חגי? היום הוא בן 21 אבל לפני עשר שנים היה בן 11. אך לא כמו ילד רגיל בגילו. חגי שלנו הוא ילד יוצא מן הכלל. כן ברור שאספר לכם על ההופעה הזאת. "אמא את רואה אותי" הייתה הופעה שדיברה על העיוורון שלי מנקודת הראייה של הילדות. אבל "ילד יוצא מן הכלל" זו ההופעה המיוחדת שהופקה סביב ההתמודדות עם ילד אוטיסט . עד היום ההופעה הזאת נמצאת בראש הרשימה. מכל המגזרים מזמינים אותה. בתי ספר מרגישים שאסור לפספס אותה, ערבי נשים וארגונים מיוחדים ממליצים וחוזרים להזמין שוב.. מה יש בה? או קיי אספר לכם. קודם כל היא אמתית. חם חם מהחיים. אנשים אוהבים דוגמה אישית ולא הרצאה אקדמאית מלוטשת. ההופעה של חגי בנויה כך שיש בה גמישות. אפשר תמיד להתאים אותה לקהל שמגיע. על מסך לצידי מוקרנות שבע סצנות, כל אחת עומדת בפני עצמה ואורכת כמה דקות. כל סצנה מעלה מצבים עדינים מהחיים, למשל: חגי שופך במקלחת את כל בקבוקי השמפו, מציף את חדר האמבטיה במים, עושה בלגן במטבח מבשל בסיר גדול כל מה שבא ליד: נס קפה עם קולה פסטה אורז סוכר שמן , אני נשברת, הילדים באים לעזרה, פעם אחרת הוא נעלם וכולם מחפשים. הסצנות נוגעות חזק וישר בלב של כל צופה. אחרי הקרנת קטע, אני מספרת. תמיד יש שקט בקהל. אומרים לי שמשהו בקול שלי עושה את העבודה. מקשיבים לי וזה תורם המון לאיכות ההקשבה. אחרי קטע המונולוג שלי תמיד יש שיר. ככה זה אצלי, כל ההופעות מלאות שירים. החיים לימדו אותי להפוך כל דמעה לשיר. וחוץ מזה, תחשבו רגע, כשיש שיר אז אפשר לזוז על הכיסא, גם אם מדברים תוך כדי זה לא מפריע. דרך אגב אני גם בעד הופעות בלי מסך. רק סיפור אישי שכך אגב התחלתי לפני עשרים וחמש שנים, אבל היום בעידן ה"קשב והריכוז" צריך לראות בעיניים. בקיצור,.
אז לפני עשר שנים הייתה פה פיליפינית. בינתיים הילדים גדלו עד ש"הקן התרוקן". הצפרים עזבו, מי ללימודים גבוהים ומי לבנות את החיים שלו עם בן הזוג. כשהקן מתרוקן עוברים משבר קטן אבל לא יותר מידי. צריך לראות את מה שיש ובזה להשתמש. המשכתי ליצור. עוד דיסק ועוד ספר, היצירה היא צורך קיומי אצלי. את כל השירים שכתבתי במהלך החיים יצרתי תוך כדי גידול הילדים. הכל היה בליווי שיר. היום אני כבר לא מלמדת ריתמיקה בגני ילדים, הגיל עשה את שלו, אני נהנית מדברים אחרים. הליכה יומית עם בוני כלבת הנחייה שלי, טיפול בגינה , בישול והמון קריאה. בכל פרק ושלב בחיים יש יופי משלו. קובי ואני עושים הכל ביחד. אתם מוזמנים לעקוב אחרי הבלוג שלי ואספר לכם בהמשך איך הכרנו ואיזה קשר מיוחד יש לנו. להופעות אנחנו יוצאים ביחד כמובן. אני "ראש קטן" עומדת על הבמה ונותנת את עצמי לקהל שלי. קובי עושה את כל השאר. אם למשל תרצו להזמין הופעה תדברו רק איתו, הוא האדם עם הכי הרבה סבלנות. הוא יודע מה מתאים לכל מזמין. להגיד שלי אין סבלנות? זה לא מדויק אבל הוא עושה את זה יותר טוב ממני. אפרופו סבלנות, כדי לא לצאת לגמרי בלי, אז לפני שנה גיליתי את הוואצאפ. בכל זאת לאדם העיוור לא הכל נגיש. לפתע נפתח לי שער, יכולתי לתקשר דרך הוואצאפ באמצעות הקול שלי. זו הייתה מהפכה. החלטנו לפתוח קבוצת ניסיון. הודענו שנפתחה קבוצה לגננות. לאט לאט הצטרפו עוד ועוד גננות מכל הארץ ומכל העולם. זה ריגש אותי כל כך. קיבלתי על עצמי לתת שנה שלמה במתנה . בכל בוקר קמתי עם תחושה של שליחות, לחצתי על ההודעה הקולית והודעתי לעולם: בוקר טוב לכולן, תמיד בחיוך ותמיד עם שיר. שנה תמימה גם כשהיה לי קשה. למה אני קוראת קשה? גם כשאבא שלי נפטר, גם כשבעלי קיבל התקף לב, וגם להבדיל כשהבת שלי התחתנה. לא פספסתי אף בוקר. הייתה תחושה נפלאה של נתינה. תוך כדי זה פתחתי כמה סדנאות בתשלום סמלי בהן לימדתי על משמעות בחיים. נשים הצטרפו וקיבלו מאמנת כמעט בחינם. פשוט נתתי את כולי. איזו הרגשה נפלאה. אדם צריך לאהוב את החיים. למצוא נקודות אור בכל מה שיש ולברך על הקיים. יש חוק משיכה, כשאנחנו חושבים טוב אנחנו מושכים אלינו עוד יותר טוב וכך לא חסר לנו דבר. יש לי המון מה לספר לכם אבל בתור פעם ראשונה נראה לי שזה מספיק. אתם מוזמנים לבקר כאן לקרוא ולהגיב בכל הזדמנות ולהזמין גם חברים אחרים . תיהנו לכם מהחופש הגדול ותשמרו על עצמכם.
להתראות בפעם הבאה.
אריאלה סביר