הדפס עמוד זה

002 בלוג האופנוע................. 28.07.16

טקסטבס"ד                                               בלוג באתר                                          28.7.16     יום ה'   כב' בתמוז תשע"ו


                        לא רואה ממטר...  אלא אם כן מה שיש לראות ממש מוצא חן.
והפעם: האופנוע

שלום לכם.
      איך הכותרת החדשה שלי?  נו טוב, ברור שאני  "לא רואה ממטר" גם לא משני מטר. מי שעיוורת ולא רואה בעיניים, אז אין לה באמת בחירה בעניין הזה. ובכל זאת אני מציבה תנאי: "אלא אם כן, מה שיש לראות ממש מוצא חן". אז מה אני אומרת בעצם? שאני מחליטה מה לראות ומה לא? בדיוק. אבל רגע, אל תתבלבלו, הראייה היא קודם כל רוחנית. אז הפרק הזה מדבר על אופנוע. מה לי ולכלי משחית הזה? לא כלום, תאמינו לי שכלום. אדרבא אני הכי נגד והכי אנטי והכי ממליצה להתרחק ממנו. אבל מה לעשות שכל מיני דברים קורים לא רק אצל אחרים. אצלנו הטלפון צלצל אתמול והבת הקטנה שלי שאמנם כבר התחתנה, הודיעה שמחר יש לה טסט על אופנוע. אבא שלה קיבל את זה כמו גבר, לא שהוא עודד אותה, ממש לא,אבל הוא כבר מזמן הבין שאין לנו מה לעשות עם זה. כן אתם צודקים,  נגעתי עכשיו בנקודה שהיא השיח בהא הידיעה של כל ההורים בדור הזה. אם להורים יש בכלל זכות להביע דעה ואם יש בכלל השפעה. נו טוב, אז אבא שלה עונה לה קצר ולעניין ואם הייתה לה איזו מחשבה שזה יקפיץ אותו אז לא. אבל מה איתי? אלי היא בכלל לא התקשרה. אבל מיד הרמתי את הראש מעל הספר שהייתי רכונה עליו, דרך אגב אני קוראת ברייל אם זה מעניין אתכם.  ואז זקפתי שתי אוזניים כמו של ארנבת וחיכיתי שבעלי יעדכן אותי. אבל לא. הוא סיים את השיחה ולא טרח אפילו לבזבז זמן על זה.  "אפשר לדעת על מה מדברים?" שאלתי וכשקיבלתי תשובה הדופק שלי כבר היה בגובה רב. ברור לכם שמכאן והלאה זה עניין של בחירה. אני צ'יק צ'ק יכולה להתרגז ולרעוד ולהתווכח עם בעלי על הגישה שלו, למה אתה לא אומר לה משהו? ואיכשהו אני מרגישה פתאום לקלוק בכף היד שלי ומסתבר שבוני הכלבה שלי קולטת שאני בלחץ. אני מלטפת אותה ומחליטה בן רגע לצאת איתה החוצה. "בואי" אני קוראת לה וכבר אנחנו בחוץ. הירח מעל הגגות אני לא רואה אותו אבל יודעת שהוא שם. בבית הסמוך מכינים חביתה לארוחת ערב וזה מזכיר לי תמיד את הכפר שבו נולדתי.  מה הקשר? לא רק בכפר מכינים חביתות, בסדר אבל זה לוקח אותי לשם. ואז אני שומעת בדמיוני גם את הפרות שנכנסות למכון החליבה. כמה שלווה הייתה אז. ואבא חוזר מהשדות עם הטרקטור ושר בקולי קולות. בינתיים בוני מושכת אותי לכוון העץ ואני נזכרת באופנוע. רוח קלה שוברת האת החום שהיה כל היום ואז , אז פתאום ככה פתאום הכל קל. אני מחליטה: "לא רואה ממטר". מה כבר יש לראות? את השטויות של היום? את ה"ג'וקים"  או ה"ג'ננות" כמו שקוראים לזה? מה יצא לי אם אסתכל לכוון? כאב לב? כאב בטן? מה? עכשיו תשאלו: אבל איך את יכולה לא לראות? כלומר לא להתייחס,  לא להגיב,  זו הבת שלך. את אמא ואת אמא רגישה ודואגת  וזהמסוכן. הכל נכון. אבל איפה הגבול? ומה עם השקט שלי? הבריאות שלי? השמחה שלי? החיים שלי? לא היה צורך להתמהמה בחוץ  ועדמהרה  נכנסנו חזרה הביתה ובוני הלכה לשתות. כמו שצריך, יש דברים שחייבים. חזרתי לספר שלי וקמטוט  של חיוך על הפנים שלי אותת לבעלי שהכל בסדר . בבוקר, פגשתי את עצמי בקפה. חשבתי עוד קצת על השטות החדשה הזאת, מעניין שהיא לא התקשרה בכלל להגיד לי, בטח, היא יודעת שאימהות לא אוהבות את זה.אבל מה עכשיו? האם אני הולכת להיות לא נחמדה? הו לא, זו לא חכמה. אני לא רואה ממטר את מה שלא מועיל. הענשה ותוכחה ממש לא מועילות. אז את מה אני כן רואה? את הזכות שלי לבחור בחיים. אני רואה את הילדה האהובה שלי. רואה ימים טובים מנגד. רואה את זה עובר לה, רואה אותי מושכת אור לחיים באמצעות אהבה ותקווה. תיכף אתקשר אליה, אל הבת היקרה שלי ואספר לה כמה אני אוהבת אותה. אם נדבר על זה? לא יודעת, באופן עקרוני למה לא? לדבר מותר ואפילו צריך, להשמיע קול זה חלק מהתפקיד ההורי אבל לא לשכוח לשים את הגדר. אם פורצים גדר מגיעים לשטח אש. ולשם אני ממש לא רוצה להגיע. ואתם, אם זה הגיע חלילה גם אליכם, האופנוע הזה, תשמרו על עצמכם. תאמינו לי אף אחד מאתנו לא חסין ולא מחוסן אבל אפשר להחליט שלא רואים ממטר את מה שאינו מועיל. רואים רק את מה שכן. אגואיסטי? כן קצת, זה נכון, אבל כנראה שזה גם סוג של מתכון.

         ואם כבר מדברים, אז תזמינו אותי לסלון שלכם. אפשר לקיים יופי של חוג בית תחת הכותרת" לא רואה ממטר". אתם כבר יודעים שתחת הכותרת הזאת באים רק דברים שתפקידם לעודד, לחזק,  להעצים ולהאריך חיים. צריך לדעת מידי פעם לעצום עיניים,  פשוט לא לראות.  מה כולל ערב סלון כזה? הא בוודאי, אני כבר מסבירה. כמו תמיד אני מספרת על עצמי, בגובה העיניים שלכם, שרה פה ושם כי אי אפשר בלי שירים  ויש לי המון סיפורים על הדרך, מהחיים כאלה שבהם אני בוחרת "לא לראות ממטר" ומזמינה אתכם גם ללמוד את הטכניקה הזאת.. כדי להזמין אותי פונים אל קובי, זוכרים? האיש שיש לו הכי הרבה סבלנות בעולם והוא הכי יקר לי ! ומה עוד? כן בטח, תודה רבה לכל המגיבים בבלוג. למה אני לא מגיבה לכל אחד באופן אישי? טוב זה כבר סיפור לפעם אחרת. אבל אני קוראת את כולם ושולחת ברכות מכל הלב.              

                                               בשורות טובות       
                                                                              להתראות בפעם הבאה


                                                                                                 אריאלה סביר  

    בחזרה לבלוג האחרון